זיגן, 10 בנובמבר 1938
אנשים צופים בבית הכנסת הבוער בעיר זיגֶן
הקטע הקולי במילים
השריפה משתוללת, אך נראה כי ההמון אינו מתרגש מכך במיוחד. בעשרה בנובמבר 1938 עלה באש בית הכנסת בעיר זיגֶן (Siegen) שבווסטפליה. איש לא ניסה לכבות את השריפה.
כמעט שבועיים לפני כן החלו הגירושים הראשונים. יהודיות ויהודים פולנים שחיו בתחומי הרייך הגרמני, גורשו אל גבול פולין. הרשל גרינשפן (Herschel Grynszpan), צעיר שהתגורר בפריז, שמע שמשפחתו הייתה בין המגורשים וירה בפקיד של שגרירות גרמניה. הנאצים ניצלו את ההתנקשות כדי להצדיק מעשי אלימות נגד האוכלוסייה היהודית. בפועל, תוכננו מעשי אלימות אלה זמן רב קודם לכן, וכעת היה אפשר להציגם כמעשי תגובה.
הפוגרומים של נובמבר 1938, שהנאצים כינו ״ליל הבדולח״, התחוללו בכל רחבי גרמניה. מאות בתי כנסת עלו באש ואינספור עסקים בבעלות יהודית נהרסו. אנשי ס״א וס״ס, חברי המפלגה הנאצית, אך גם משתפי פעולה רבים, תקפו יהודיות ויהודים בדירותיהם, השמידו את תכולת בתיהם, התעללו ביושבי הבית ורצחו אותם. כעשרים ושבעה אלף יהודים נעצרו על פי צו של היינריך מילר (Heinrich Müller), מי שהיה מפקד הגסטפו, עוזרו הקרוב של ריינהרד היידריך ולימים אחד המשתתפים בפגישה בוואנזה. העצורים נשלחו למחנות הריכוז זקסנהאוזן, בוכנוואלד ודכאו. השחרור מן המחנות הותנה בתשלום קנס כספי – או ליתר דיוק דמי כופר – ובהתחייבות לעזוב לצמיתות את הרייך הגרמני.
מטרתה של מדיניות זו הייתה לאלץ יהודיות ויהודים להגר מגרמניה. היא לוותה וקודמה לא רק בפוגרומים, אלא גם בהלאמת רכוש. יהודים גרמנים רבים, שקיוו עד אז לשיפור המצב, ניסו עתה לצאת מהרייך הגרמני. אולם בשלהי 1938 הטילו מדינות רבות מגבלות חמורות על הגירה לתחומן, וחלקן אף סגרו לחלוטין את גבולותיהן.