מכתב פרידה מאת ס. רטנר, ויטבסק, 6 בספטמבר 1941
מכתב פרידה
הקטע הקולי במילים
כשסופיה רַטנר מִבְּיֶלוֹרוּסְיָה חיברה מכתב פרידה זה בספטמבר 1941, המשיך הוורמאכט בתנועתו מזרחה. עם הפלישה לברית המועצות בעשרים וּשנים ביוני, החלו אנשי צבא גרמניה להשתתף בפעולות הרצח גם שם. עוד בתחילת אותה שנה תכננו הכובשים הגרמנים בקפידה את הפשעים, שכונו "אקציות". ההוראות לביצוע האקציות לא נתנו רק יד חופשית להתעללות ולהרג, אלא הציבו גם דרישה בפני יחידות ההריגה להחיש את הרצח ההמוני באמצעות החלטות פרטיות. מאז כבר לא התבצע הרצח רק בכפוף לפקודה מרכזית, אלא, במקרים רבים, על בסיס החלטות יחיד במקום. לא היה צורך לאלץ אנשים לירות; רבים התנדבו לעשות זאת. סף הרתיעה מהרג אזרחים היה לעתים קרובות נמוך להדהים.
לעתים קרובות לא התבצע הירי ההמוני בהתאם להוראות הממונים. פעמים רבות קדמו לרצח צריכת אלכוהול מופרזת מצד היורים ותקיפות מיניות. על מנת להקל על הגברים את פעולות הרצח, הוחל בהריגה בגז. שיטה זו יושמה עוד במסגרת "תוכנית T4", שמטרתה הייתה חיסולם של אנשים שנחשבו חולים או נכים. במקומות שונים בשטחים שנכבשו על ידי גרמניה, נעשה תחילה שימוש במשאיות שהותאמו לכך. הנרצחים שנכלאו בתוכן הוצאו להורג באמצעות פחמן חד-חמצני או גזי פליטה ממנועים. מדצמבר 1941 נעשה שימוש במשאיות כאלה במחנה ההשמדה החדש שהוקם בכפר חֶלְמְנוֹ שבפולין. במחנה הריכוז אושוויץ נערכו ניסויים לרצח בני אדם בגז ציאניד, ששימש במקור להדברת מזיקים.
סופיה רַטנר, שחיברה מכתב זה, לא נרצחה בגז. היא הייתה בין קורבנות הירי ההמוני. בתחנת השמע תוכלו להאזין לדברים שכתבה לשתי בנותיה ולנכדיה.