אליזבת לפקוביץ עם בניה איוון (משמאל) ופאול (מימין), צ'כוסלובקיה, 1938 לערך
אליזבת לֶפְקוּבִיץ (Elisabeth Lefkovits) – השלכות נפשיות
הקטע הקולי במילים
״השתוקקנו לידיעות. מי נותר בחיים? בציפייה ובקוצר רוח חיכינו לרגע שבריאותנו תאפשר לנו את המסע. משאלתנו היחידה הייתה: הביתה, הביתה, הביתה.״
במאי 1945, היהודיה ההונגריה-סלובקית אליזבת לפקוביץ חולה מאוד. היא שוכבת בבית חולים שדה של הצבא הבריטי עם ניצולים אחרים ממחנה הריכוז ברגן בלזן. בנה איוואן נמצא עמה שם. הילד בן שמונה והוא שוקל רק תשעה קילו. שריריו כמעט הידלדלו כליל, והוא זוחל על ארבע. ההתאוששות אורכת שבועות.
״עוזבים את ברגן בלזן ביולי 1945. ממשיכים לפראג. משרד רפטריאציה, כסף ראשון, תלושי מזון. הרבה לוחות מודעות: מחפש את אשתי…, מחפשת את בעלי…, מחפש את אחותי… אותנו איש לא מחפש.״
אליזבת לפקוביץ איבדה 17 בני משפחה. בנה פאול ובעלה מתו. כדי לפרנס את איוואן, היא רוצה לשוב מהר ככל האפשר לעבודתה במקצוע שבו הוכשרה: רוקחות.
״אני מתחילה לעבוד בבית מרקחת ׳סלבטור׳, אבל זה לא הולך. פרצי בכי ולילות ללא שינה. כשמישהו במדים נכנס לבית המרקחת, אני רואה מולי את הגסטפו.״
אליזבת לפקוביץ נאלצה לוותר על מקום עבודתה. לאחר שנישאה מחדש, היא היגרה בשנת 1968 לגרמניה.