בין ענישה פלילית להשתלבות בחברה

הקטע הקולי במילים

רק בודדים מבין 15 המשתתפים בישיבה בוואנזה נתנו את הדין על מעשיהם. חלקם מתו עוד במהלך המלחמה. מעט אחרי המלחמה נגזר על אברהרד שנגרט עונש מוות, אולם ללא כל התייחסות לחלקו ברדיפת יהודים. יוזף בילר (Josef Bühler) הוסגר לפולין, ועקב הפשעים שביצע שם נגזר עליו עונש מוות והוא הוצא להורג ב-1948.

שישה מבין משתתפי הפגישה הנותרים נחקרו או תושאלו במסגרת משפטי נירנברג. רק נגד הופמן ושטוקרט הוגשו כתבי אישום והם הורשעו בתום משפטם. להשתתפות בפגישה בוואנזה הייתה חשיבות רק במקרה של שטוקרט. את עמדתו בפגישה בנוגע ל״שאלת בני התערובת״, כפי שכינה זאת, הוא הצליח להציג כניסיון להקטין את מספר הקורבנות. הוא נידון לעונש מאסר קצר יחסית – פחות מארבע שנים – שממנו קוזזה תקופת השבי אצל בעלות הברית מאז מאי 1945. אחרי משפטי נירנברג סיווג אותו בית דין לדה-נאציפיקציה בהנובר כ"משתף פעולה" ונפסק שעליו לשלם קנס בסך 500 מארקים גרמניים בלבד. לאחר מכן התנהל נגדו הליך נוסף של דה-נאציפיקציה, אולם הוא נהרג בתאונת דרכים לפני שהפסיקה קיבלה תוקף חוקי.

אוטו הופמן, שנידון בנירנברג לעשרים וחמש שנות מאסר, קיבל חנינה לאחר שנים אחדות. גרהרד קלופפר וגאורג לייבְּבְּרנדט (Georg Leibbrandt) חיו חיי בורגנות בגרמניה המערבית; תיקי התביעות הפליליות שנוהלו נגדם נסגרו. כל השלושה – הופמן, לייבברנדט וקלופפר – מתו בתחילת שנות השמונים.

רבים מהנרדפים נאלצו לחכות עשרות שנים כדי לקבל פיצויים נמוכים, ואילו כמה ממשתתפי הפגישה בוואנזה פרשו לגמלאות וזכו לפנסיה נדיבה.