ציטוט מתוך מכתב מאת יוזף ווּלף
הקטע הקולי במילים
אי-אפשר שלא להבחין בייאוש העולה ממכתבו של יוזף ווּלף לבנו דוד, מאוגוסט 1974:
ציטוט:
"פרסמתי כאן שְמוַֹנָה עָשָר ספרים על הרייך השלישי, ולא הייתה להם כל השפעה. אתה יכול להציג לגרמנים תעודות עד צאת הנשמה; ייתכן שהממשל בבון הוא דמוקרטי מאין כמותו; ובכל זאת רוצחי המונים מתהלכים להם חופשיים, גרים בבית צמוד-קרקע ומגדלים פרחים.״
ווּלף, שגדל בקרקוב והוסמך לרב לפני מלחמת העולם השנייה, שרד את אושוויץ-ביקרנאו והצליח לברוח מצעדת מוות זמן קצר לפני סוף המלחמה. בשנות החמישים הוא החל להפיץ מידע על השואה בגרמניה המערבית הצעירה, בייחוד באמצעות ספריו. ב-1966 ביקש ווּלף להקים עם חברים ועמיתים לעבודה את עמותת ה"מרכז הבינלאומי לתיעוד". בווילה שבוואנזה הוא ביקש להקים מרכז למחקר ולתיעוד הנאציזם והשלכותיו. המטרה הייתה לאסוף מסמכים רבים ככל האפשר על אודות התקופה הנאצית והשלכותיה, ובמיוחד מסמכים שנאספו לצורך המשפטים שנערכו בסוף שנות החמישים.
ווּלף נתקל בהתנגדות עזה מצד גורמים רבים: הסנאט של ברלין יצא להגנת אתר ההבראה עבור תלמידי בית ספר שהפעילה בווילה עיריית רובע נויקלן מאז 1952. גם קולות אחדים בעיתונות השתמשו בטיעון זה, אולם במסגרת העימות הציבורי הלכה והתבררה העובדה, כי אין כל רצון לזכור את פשעי הנאצים. הסוציאל-דמוקרט קלאוס שיץ (Klaus Schütz), ראש העיר ברלין, חשש שהבניין יהפוך ל"אתר מקברי של עלייה לרגל", ואילו העיתון "הנוצרי והעולם" השתמש בכינוי "אנדרטת הבושה".
עקב ההתנגדות הרבה, ראה יוזף ווּלף לבסוף את מפעל חייו ככישלון. הוא לא זכה לראות את פתיחתו של אתר הזיכרון ב-1992. חודשיים לאחר שכתב לבנו את השורות האלה ב-1974, שלח יוזף ווּלף יד בנפשו.