הפרוטוקול IV
הקטע הקולי במילים
החלק הרביעי והאחרון, מעמוד עשר ואילך, מתעד את הניסיון לקבוע בבירור מי האנשים המיועדים לגירוש. בהקשר זה מוגדרים יחסי קרבה משפחתית היוצרים כביכול "בני תערובת" מדרגה ראשונה או שנייה, ונערך דיון בנוגע לנישואי תערובת. במקרים מסוימים יהיו אפשריים חריגים מהגירוש הצפוי, אך זאת רק במקרים שבהם יעברו הנידונים-לגירוש עיקור מרצון "כדי למנוע העמדת צאצאים חדשים ולפתור לחלוטין את בעיית בני התערובת" – כך מצוין בעמוד אחת-עשרה באופן מפורש להפתיע.
אף על פי שהפקידים שהתאספו ממשרדי ממשלה שונים לא הביעו ככל הנראה כל היסוס מפני גירושם הצפוי של אחד-עשר מיליון בני אדם מכל רחבי אירופה, נרשמה לראשונה בפרוטוקול בעמוד ארבע-עשרה הסתייגות: וילהלם שְטוּקַרְט (Wilhelm Stuckart), מזכיר המדינה במשרד הפנים, הביע את חששותיו מפני "טיפול מנהלי בלתי פוסק", כך במילותיו שלו, ודרש לעקר בכפייה ובאופן גורף את כל האנשים שהוגדרו כ"בני תערובת".
היסוסיו נבעו מן הפן המעשי בלבד, והתייחסו רק לנוהלי העבודה. שטוקרט אף הציע לחוקק חוק שיביא לביטולם המיידי של ״נישואי תערובת״, כפי שאלה כונו על ידי הנאצים. הנוכחים נותרו ספקנים ביחס הצעתו – ככל הנראה עקב חשש מתגובתן של הכנסיות, ובייחוד מתגובת הכנסייה הקתולית.
הדיון בשאלה מי יהיה צפוי לגירוש לא הובא לכלל הכרעה. גם פגישות נוספות שנערכו בנושא לא הובילו להכרעה ברורה. אולם המשתתפים יצאו מנקודת הנחה שממילא רק לאחר המלחמה יהיה אפשר לטפל באופן מקיף ב"פתרון הסופי לשאלה היהודית".